הסיפור שלי

הילדות ברמת-גן, השירות הצבאי במהלך מלחמת יום הכיפורים, הקריירה האקדמית ויישום הערכים הלאומיים הליברליים בעשייה האזרחית והפוליטית

פרופ' יולי תמיר

נולדתי ברמת גן, בשנת 1954, וגדלתי על ברכי ערכים סוציאליסטיים וציוניים. האתוס הציוני המדגיש קהילה, שוויון ואחריות קולקטיבית, הטביע בי חותם עמוק שעיצב את כל דרכי המקצועית והאישית.

במהלך מלחמת יום כיפור שירתי כקצינת מודיעין (8200) בחזית הדרומית בהר הגבוה בסיני.  המלחמה הייתה אירוע מטלטל שהפך אותי מנערה לאישה בוגרת. המלחמה חשפה אותי למחיר האמיתי של הקיום הלאומי ולצורך הקיומי שלנו בביטחון. זו הייתה חוויה שחידדה את תחושת המחויבות הלאומית העמוקה שלי, וגרמה לי להבין לעומק מדוע הזהות וההשתייכות הלאומית הן כוחות רבי-עוצמה.

יולי תמיר צילום דנה קופל

צילום: דנה קופל

נמניתי עם מנסחי "מכתב הקצינים" ועם מקימי "שלום עכשיו"

עם ההכרזה של בואו של נשיא מצרים אנואר סאדאת לישראל, חברתי למספר צעירים אחרים לכתוב מכתב לראש הממשלה מנחם בגין ולדרוש ממנו שלא להחמיץ את ההזדמנות לשלום. מכתב הקצינים היה הבסיס להקמת תנועת שלום עכשיו שהיית מפעילותיה הנאמנות שנים רבות.

חוויות המלחמה והפעילות בשלום עכשיו הניעו  אותי לגבש את תיאוריית הלאומיות הליברלית – ניסיון ליישב את הצורך הלאומי הזה עם ערכי הליברליזם והדמוקרטיה.החיפוש אחר תשובות למתחים הללו הוביל אותי לאקדמיה. למדתי באוניברסיטה העברית, שם נחשפתי לפילוסופיה פוליטית, ולאחר מכן השלמתי את הדוקטורט שלי באוניברסיטת אוקספורד.

שם התגבשה התיאוריה המרכזית שלי – הלאומיות הליברלית. בהשפעת המרצים, המחנכים והמנחים שעיצבו את עולמי, ובראשם הפילוסוף פרופ' ישעיהו ברלין, הבנתי כי חיוני ליישב את הכוח הרגשי והפוליטי של הלאומיות עם העקרונות האוניברסליים של הליברליזם. יצאתי נגד הגישות שראו בלאומיות כוח מרושע בלבד, וטענתי כי זהות קבוצתית והשתייכות הם צרכים אנושיים לגיטימיים, בתנאי שהם ממוסגרים על ידי דמוקרטיה וזכויות אדם. פרופ' ברלין לימד אותי, שהעולם אינו מחולק לשחור ולבן, וכי ערכים חיוביים רבים – חירות, שוויון, שלום וביטחון – מתנגשים באופן בלתי נמנע. ההבנה הזאת שחררה אותי מהצורך למצוא פתרון פוליטי "מושלם" אחד, והתחלתי לפעול לניהול המתחים הדמוקרטיים, ולא לביטולם.

המעבר לפוליטיקה היה צעד טבעי עבורי

לאחר סיום הדוקטורט זכיתי במלגת פולברייט שאפשרה לי ללמוד ולהרצות באוניברסיטת פרינסטון ובאוניברסיטת הרווארד. ב-1995, לאחר רצח רבין החלטתי לשוב לישראל מתוך תחושת מחויבות עמוקה לערכים שרבין נאבק עליהם.

עבודתי הפילוסופית שימשה עבורי כבסיס עיוני לכל הפעילות הציבורית שבאה לאחר מכן.

לאחר שובי לישראל, שימשתי כמרצה בכירה וכחוקרת, בין היתר בחוג לפילוסופיה ובחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב, וכיהנתי ראש האגודה לזכויות האזרח.

המעבר לפוליטיקה היה צעד טבעי עבורי – יישום עקרונות התיאוריה הפילוסופית לטובת תיקון חברתי. המאבק למען זכויות מיעוטים, צדק חברתי וסיום הסכסוך לא היה רק מאבק פוליטי, אלא יישום פרקטי של הליברליזם החברתי שלי. כיהנתי כחברת כנסת ושרה בממשלות שונות, מטעם מפלגת העבודה. שירתי כשרת קליטת העלייה וכשרת החינוך, תפקיד שראיתי בו הגשמה ישירה של חזון החברה האזרחית שלי.

חזרתי לעשייה האקדמית ולשיפור השיח הציבורי

אני סבורה כי אי הפיכת האזרחות לליבה משותפת של מערכת החינוך, זהו הכשל העמוק של החברה הישראלית. אין לנו שליטה על החינוך במגזרים שבהם התפיסה הדמוקרטית שולית. כשיש מנהיגות שאינה מכירה בערכי שוויון ואף מתבטאת באופן גזעני, קשה מאוד לתת גיבוי מתאים למורים. השיח הציבורי אינו מכבד, אינו משתף, ואינו מכיר בזכויות הפרט או המיעוט. תלמידינו הם האזרחים העתידיים. הם נושאים עיניהם אל המנהיגים, ובבית הספר מתעצבת תפיסת הדמוקרטיה שלהם, כוחנית ולא מכבדת.

לאחר שפרשתי מהפוליטיקה, חזרתי לעשייה האקדמית. כיהנתי כנשיאת מכללת שנקר, וכיום אני נשאית המכללה האקדמית בית ברל. היום, אני ממשיכה לחקור ולפרסם, תוך התמקדות בדיון על זכויות קבוצתיות ועל משבר הדמוקרטיה בעידן של זהויות מקוטבות. הניסיון שלי במחקר והוראת פילוסופיה, בפוליטיקה ובתפקידים ניהוליים בכירים מזין את האמונה שלי, שחובתנו לבנות חברה צודקת, שבה כל אדם, מכל מגזר ומכל רקע, יוכל לחיות בחירות ובכבוד.